<h1>אגרות הרמ"ה לחכמי לוניל</h1>
<h2>דף יא:</h2>
בהלכות קדוש החדש (רמב"ם פ"ד הט"ז) נמצא כתוב ייראה לי שזה שאמרו חכמים אין מעברין בשני רעבון ובשביעית שלא יעברו בהם מפני צורך הדרכים והגשרים וכיוצא בהם אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן מעברין. והא מילתא ליתה. דבהדיא גרסינן (י"ב ע"א) תניא רבי מאיר אומר ואיש בא מבעל שלישה וכו' עד אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר ומפני מה לא עברה אלישע מפני ששנת בצורת היתה והכל רצין לבית הגרנות. והא התם דהוה חזיא לעיבורה מפני האביב ופירות האילן כדמפרש ואזיל בברייתא ולא עברה לפי שאין מעברין בשני רעבון. גם שם (ה"ב) נמצא כתוב שמעברין על התקופה לבדה. והא נמי ליתא. דבהדיא תניא על שלשה סימנין מעברין את השנה וכו' עד על שנים מהן מעברין על אחד מהן אין מעברין. ואי משום ההיא דגרסינן בראש השנה (כ"א ע"א) שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תיחוש לה, התם בתקופת טבת קאי, כדמפרש בהדיא [דכיון] דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן משכא תקופת תמוז עד בתר החג ואמטול הכי מעברין חדא דבעינן אביב בתקופת ניסן וליכא ותו דבעינן כוליה חג בתקופה חדשה וליכא, וכי קתני בברייתא על אחד מהן אין מעברין אתקופת תשרי קאי. דסבירא לן כתנא קמא דאידך ברייתא דקתני (להלן י"ג ע"א) אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסירה ששה עשר יום, דכי משכא תקופת תמוז עד שיתסר בתשרי ותו לא אשתכח דלא משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן וכיון דאתא אביב כתקנו אין מעברין על התקופה לבדה דלא דחינן תרתי דקילי מקמי חדא.
<h2>דף מח:</h2>
ודקאמר נמי במזוזה דלא צריכה עיבוד לשמה, טעות גדולה היא. דהא בהדיא תנן (מגילה ח' ע"ב) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא אשורית. ואי משום דאמר ר' יוחנן (עירובין כ"ז ע"א) אין למדין מן הכללות, הני מילי למידחא מלתא דאיתאמרא בהדיא [בדוכתי אחריני] אבל לגבי מילתא דלא איתאמרא בהדיא על כרחין סמכינן אכללא.
<h2>דף נה:</h2>
ולענין מגדף קאמר (רמב"ם ה' ע"ז פ"ב ה"ז) אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אלף דלת נון יוד ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקים. והא ודאי טעותא הוא. אשתמטיה מתני' דתנן בפ' שבועות העדות (שבועות ל"ה ע"א) באלף דלית ביוד הא וכו' הרי אלו חייבים ותאני עלה המקלל בכלן חייב דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין. וכי תימא התם כגון דאמר אלף דלית ולא אמר נון יוד, (ו)לא סלקא דעתא דהיכא אשכחן דליהוו אלף דלית לחודייהו שם או כנוי דליחייב עלייהו. ובהדיא גרסינן בהאי פרקא (שם ל"ה ע"ב) ת"ר כתב אלף למד מא-להים יוד (דלת) [הא] מי"י הרי זה אינו נמחק, שין דלת משדי צדי בית מצבאות הרי זה נמחק. מאי שנא אלף למד משין דלת לאו משום דאלף למד אשכחן דהוי שם באנפי נפשיה ואילו שין דלת לא אשכחן דהוי שם באנפיה נפשיה, אלף דלת נמי הא לא אשכחן דהוי שם באפי נפשיה. ולא מצינן למימר דההיא מתניתא רבנן היא ולא רבי מאיר דקתני בסופא דמתניתין המקלל עצמו וחברו בכולן עובר בלא תעשה, ואי אמרת דבאלף דלת לחודייהו קאי אמאי עובר בלא תעשה לרבנן הא אוקימתה להא ברייתא דמשמע דאלף דלית לחודייהו נמחק אליבא דרבנן. אלא ודאי שמעת מינה כדברירנא. וסוגין בכוליה תלמודא היכא דבעינן למימר אלף דלית נון יוד לא מייתינן מיניה אלא אלף דלית בלחוד משום דטריחא ליה לאיתויי כוליה. כי ההיא דאמרינן בסוף גמרא דאלו עוברין בפסח (נ' ע"א) נכתב אני ביוד הא ונקרא אני באלף דלת. ולא קא אמרינן ביוד הא ואו הא ולא באלף דלית נון יוד (הא) [אלא נקרא] אני באלף דלית. ודקאמר נמי ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקים, שגגה היא. דהא מתניתין דהכא בשם שמברך בו קאי מדקתני המקלל בכלם ולא קתני המקלל את כלם. ותו דכי היכי דבעינן גבי שם המתברך שם המיוחד הכי נמי בעינן גבי שם שמברך בו שם המיוחד. מדקתני בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ו ע"א) יכה יוסי את יוסי, ומדיוסי בתרא דוקא יוסי קמא נמי דוקא כדאמרינן בגמרא דהתם (ס' ע"א) אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות ומתמהינן פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן, דשמעת מינה דהני יוסי דקתני במתניתין דוקא קתני. וכי תימא מכדי כי נפקא לן (שם נ"ו ע"א) עד שיברך בשם משם דכתיב בסופיה דקרא נפקא לן דכתיב בנקבו שם והתם שם סתמא כתיב, לא סלקא דעתך דמכדי מנא ליה לר' מנחם בר' יוסי דהמקלל אביו ואמו בכנוי פטור לאו מהאי קרא ושמעת מינה דהאי שם דכתיב בסופיה דקרא שם המיוחד הוא. תדע דהא תנן התם בשבועות (ל"ה ע"א) המקלל אביו ואמו חייב בכלם דברי ר"מ וחכמים פוטרים ואמרינן בגמרא (ל"ו ע"א) מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי הוא דיליף לה מבנקבו שם אלמא [בשם] המיוחד קאי.
<h2>דף סא:</h2>
ובהלכות ע"ז (רמב"ם פ"ד ה"ו) בענין אנשי עיר הנדחת קאמר כשתבקע העיר מיד מרבין להם בתי דינין ודנין אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד ע"ז אחר שהתרו בו מפרישים אותו, אם נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלים אותם ושאר כל העיר ניצל, נמצאו רובה מעלין אותם לבית דין הגדול וגומרים שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף ומכין כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כלה ואם נמצאו העובדים רובה מכין את כל הטף ואת כל הנשים שלעובדים לפי חרב. והאי מימרא דידיה תמיהא לן מכמה אנפי. חדא דקי"ל כר' יוחנן דאמר (קי"ב ע"א) דנים וסוקלים ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף. והא דאמרינן לבסוף אלא מרבים להם בתי דינים ומעיינין (בדיינהו) [בדינייהו] ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרינן ליה לדינייהו וקטלינן להו לטעמיה דריש לקיש קאמרינן. דקא סלקא דעתין דהאי דאמר ריש לקיש מרבין להם בתי דינין למגמריה דינייהו לאלתר קא אמרינן. ואקשינן עליה איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך, ומפרקינן דריש לקיש לא קאמר דגמרינן ליה לדינייהו מיד אלא דמעיינינן בדינייהו ואי משתכחי עובדין רובה מסקינן להו לב"ד הגדול וכו'. אבל לרבי יוחנן לא קשיא מידי. דכי קא ממעט מרובין קא ממעט והני לרבי יוחנן יחידים נינהו דהא קמא קמא דמטי לידן גמרינן ליה לדיניה כיחיד דאכתי הנך בחזקת כשרים נינהו אבל ההוא חד דמשלים לרוב מודה ר' יוחנן דמסקינן ליה לבית דין הגדול וקטלי ליה התם. וליכא למימר דגמרא הוא דמסיק ליה הכי דלא כר' יוחנן דהא קיימא לן (יבמות ל"ו ע"א) דריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן לבד מהנהו תלת. ועוד תמיהא לי דקאמר מכין את כל הטף ואת כל הנשים לפי חרב, הני נשים היכי דמו. אי דעבדי ע"ז היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו ואי לא עבדי ע"ז אמאי נהרגין. טוביה חטא וזיגוד מינגד. השתא לבושי נשים צדקניות קאמרינן (סנהדרין שם) דפלטין משום דהוו להו כי גופייהו נשים גופייהו מיבעיא. ותו דקאמר מכין את כל הטף. וחלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב. ובהדיא אמרינן בפרק ארבע מיתות (ס"א ע"ב) כי יסיתך וגו' והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד ודייקינן התם הא לכל דבריהם זה וזה שוים. וש"מ דכי היכי דיחידים טפם פלט מרובין נמי טפם פלט. ותו דהא דוכתא דבעינן איתויי חומרין דעיר הנדחת טפי מיחידים לא קא מייתי אלא דממונם אבד. ואם איתא נשים וטף הוה עדיף ליה לאיתויי. ואי משום דכתיב החרם אותה ואת כל אשר בה, הא גבי בן סורר ומורה דלא ממעיט קרא קטן וכי איבעיא לן בגמרא (ס"ח ע"ב) קטן מנא לן דפטור אתמהינן היכי אשכחן דחייב רחמנא קטן דהכא ליבעי קרא למיפטריה.
<h2>דף פז.</h2>
ובהלכות ממרים (רמב"ם פ"ג ה"ה, ועי' פ"ד ה"ג) לענין זקן ממרא קאמר אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת חוץ מן התפילין. והא נמי תמיהא לי טובא. מאי קא סבר. אי סבר לה כר' מאיר דאמר אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אתפילין נמי לא ליחייב דהא ר' מאיר לא קא ממעט מידי וקא יליף לה בגזרה שוה מפר העלם דבר והתם לא מחייב אתפילין כלל. ואי סבר לה כסתם משנה (פ"ח ע"ב) דמחייבא אתפילין ההיא ודאי דלא כרבי מאיר היא דאי רבי מאיר מנא תיפוק ליה לחיובי אתפילין. וכי תימא אי איתא דמתניתין דלא כרבי מאיר לא הוה שתיק גמרא מינה, כיון דהוה פשיטא ליה לא טרח למימרא. ודמיא לההיא דתנן בפ' אלו הן הלוקין (מכות כ"ב ע"ב) נתקלקל בין ברעי בין במים פטור ועל כרחיך דלא כר' מאיר דאי ר"מ הא קתני בברייתא אחד האיש ואחד האשה ברעי ולא במים דברי ר' מאיר ולא קאמרינן בגמרא מתניתין דלא כר' מאיר. וכהנה רבות עמכם.
<h2>דף צ.</h2>
ואלה דברי אגרתי הראשונה השלוחה ללוניל על דבר תחיית המתים. להחיות גויות, יושבי חבל ים התלאות. גוי כרתים סובלי אימיו, ומיחלי תנחומיו. יד משכילי היתה עלי ותשאני במראות, על כנפי רוח קנאות. ותניחני בבקעת העצמות, וריבות עצומות, והיא מלאה עצמות. ותאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האל, המה כל בית ישראל. והנם אומרים מי ירפא לנו ואבדה תקותינו נגזרנו לנו. כי שמענו דבת רבים, מקול מחצצים בין משאבים. שם יתנו צדקות ה' ושם שקרו בבריתו ואשמו אשם, לאמר הלך ענן ויכלה, כן יורד שאול לא יעלה, הוא הספר הנקרא משנה תורה, ואיני יודע אם יש אם למסורת ואם יש אם למקרא, באמרו בהלכות תשובה העולם הבא אין בו לא גוף ולא גויה, והביא ראיה מאשר אמרו רז"ל (ברכות י"ז ע"א) העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, לאמר כיון שאין בו אכילה ושתיה אין בו לא גוף ולא גויה. ועתה הלא הִפַח תקות שוכני עפר, וברית ה' הפר. אשר כרת את אברהם לאמר (בראשית י"ג) כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך וגו' ושבועתו ליצחק לאמר (שם כ"ו) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. ויעמידה ליעקב לחק לאמר (שם כ"ח) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. לישראל ברית עולם לאמר (דברים י"א) ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ולזרעם. ואומר (שם) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, לכם לא נאמר אלא לתת להם. ואם אין הגויות חיות ארץ ישראל למה להם. ואומר (שם ל"ב) אני אמית ואחיה, ואם אין הגויות חיות הרי אינו מחיה למי שהמית. ומה אאריך לפני רבותי והתלמוד מלא על כל גדותיו ראיות רבות ברורות. ומי ישמע אליו בדבר הזה. השוא עבוד א-להים ומה בצע כי שמרו הגויות משמרתו וכי הלכו קדורנית מפני ה' א-להיהם, ואם אין הגויות חיות איה איפו תקותם, ותקותם מי ישורנה. ועתה אנחנו מאשרים זדים ועמים לא יבינו ילבֵטו, גם נבנו גויות עושי רשעה גם בחנו א-להים וימלֵטו. לכן אנשי לבב שמעו לי. חלילה לאל מרשע ושדי מעול, כי פועל אדם יְשַלֶם לו וכאורַח איש ימציאנו. ואם יש אומר איך יעמיד גויה בלי אכילה ושתיה, עצת רשעים רחקה מנו. הממציא הגוף מאין טרם היותו לא יוכל להעמידו ולהחיותו מבלי אכול ושתו. הלא ציר נאמן עמד בהר ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. גם אליהו כן עשה עד בואו הר השם חורבה. גם מיום הלקחו עד היום הזה. וכי תאמר חיו יחיו אך ימותו אחרי עמדם, אל תבא נפשי בסודם. כי האמנם אם לכוד ילכדוני חבלי שאול במוקשם, למה לי חיים. טוב לי עוד אני שם. והנה ה' צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה, ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. לאמר (ישעיה כ"ה) בלע המות לנצח וגו' ואומר (דניאל י"ב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. וכי יאמר כי און ילין בקרבה, חלילה חלילה מהצדיק כל מדבר בה. הממציא הגויות מאין טרם היותם, הלא יוכל להעמידם אחר חיותם בנפשותם וגויותם. ואף אם דאגה מִד0ב0ר בלב איש ליודעי בינה ישיחנה ודבר טוב ישמחנה. כי לא כגויות המצריות העבריות כי חיות הנה. ואמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה, ואנטשה מענה ריב ותוכחה. והנה לבבי באש קנאה אוכל, נלאתי כלכל לא אוכל. כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ הלב יוציא קנאה. כי הייתי בתוקעי כף, ופי עלי אכף. על כן חשתי ולא התמהמתי, ולדלות מימי תוכחות מבארות עמוקים כמהתי. ואקרא אל כל מתי סודי להיות ידם עמדי. ואביט ואין תומך ומאלה ואין סומך. ואשים כליותי אנשי עצתי ויהיו לי כמשיבי טעם לשלוח אגרות לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, להלחם מלחמת יוצרם. ולגדור כל פרץ ולהוכיח במישור לענוי ארץ. לחזק ידים רפות ולהחיות האבנים מערמות העפר ואם המה שרופות. רבותיי חכמי לוניל וחסידיה יחי לבבכם לעד. ובראשם זקן ונשוא פנים והוא כהן לאל עליון הרב ר' יהונתן הכהן נר"ו. ועתה שמע נא יהונתן הכהן הגדול אתה ורעיך היושבים לפניך כי אנשי מופת המה. השי"ת ויתרומם נתנך כהן להיות פקיד בבית ה' לפלח לב נלוז בחיצי תוכחתך, וללכוד רגלים נטו מני הדרך בשיחתך. ועתה למה לא גערת באיש אשר נטיו רגליו, מטעם המלך וגדוליו. וכי תאמרו איש הוא ואין בישראל כמוהו, גם עתה כדבריכם כן הוא. אכן אין תבונה ואין עצה, לנגד המסעף פ0ארה במערצה. ולכן מהרו להוכיחו, וידוע תדעו את האיש ואת שיחו. אם שועלים קטנים חבלו כרמו, הנה יגורם בחרמו. ואם אמנם שגה וסיגים מכסף לא ה0ג0ה, הלא מַצרף לכסף נמצא ולְכור השכל מוצא. ואם חלילה החזק יחזיק בה ועשה לה כו0נים להעציבה, הנה שבט מוסר מידכם לא סר. ומשפט מכם לא נעלם, ומי הקשה אליכם וישלם. וזאת תורת הקנאות מאת העורבים משאות. להציל את נפשותם מקטוב, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. אף לזאת יחרד לבי וימס בקרבי. בשמעי כי נפלא הספר הזה בעיניכם מאד, באמרכם איש אל רעהו כי יפלא ממנו דבר לאמר הגישה האפוד. ואולם כי התבוננתי בדברי הספר והנו נותן אמרי שפר. אך זאת שמעה אזני וַת0בֶן כי אין בר בלא ת0בֶן. אבל יש אשר תעלה בידו חטה שורה ונתן לזורע בְשור0ה, ויש אשר יעלה בידו תבן ומספוא ועל הזורע יחרה אפו. והנה לכם מעט מן הקש אשר קששתי בעמריו ומן העלים אשר קטפתי מתמריו.
<h2>דף קיב.</h2>
ובהלכות ע"ז (רמב"ם פ"ד ה"ו) בענין אנשי עיר הנדחת קאמר כשתבקע העיר מיד מרבין להם בתי דינין ודנין אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד ע"ז אחר שהתרו בו מפרישים אותו, אם נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלים אותם ושאר כל העיר ניצל, נמצאו רובה מעלין אותם לבית דין הגדול וגומרים שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף ומכין כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כלה ואם נמצאו העובדים רובה מכין את כל הטף ואת כל הנשים שלעובדים לפי חרב. והאי מימרא דידיה תמיהא לן מכמה אנפי. חדא דקי"ל כר' יוחנן דאמר (קי"ב ע"א) דנים וסוקלים ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף. והא דאמרינן לבסוף אלא מרבים להם בתי דינים ומעיינין (בדיינהו) [בדינייהו] ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרינן ליה לדינייהו וקטלינן להו לטעמיה דריש לקיש קאמרינן. דקא סלקא דעתין דהאי דאמר ריש לקיש מרבין להם בתי דינין למגמריה דינייהו לאלתר קא אמרינן. ואקשינן עליה איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך, ומפרקינן דריש לקיש לא קאמר דגמרינן ליה לדינייהו מיד אלא דמעיינינן בדינייהו ואי משתכחי עובדין רובה מסקינן להו לב"ד הגדול וכו'. אבל לרבי יוחנן לא קשיא מידי. דכי קא ממעט מרובין קא ממעט והני לרבי יוחנן יחידים נינהו דהא קמא קמא דמטי לידן גמרינן ליה לדיניה כיחיד דאכתי הנך בחזקת כשרים נינהו אבל ההוא חד דמשלים לרוב מודה ר' יוחנן דמסקינן ליה לבית דין הגדול וקטלי ליה התם. וליכא למימר דגמרא הוא דמסיק ליה הכי דלא כר' יוחנן דהא קיימא לן (יבמות ל"ו ע"א) דריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן לבד מהנהו תלת. ועוד תמיהא לי דקאמר מכין את כל הטף ואת כל הנשים לפי חרב, הני נשים היכי דמו. אי דעבדי ע"ז היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו ואי לא עבדי ע"ז אמאי נהרגין. טוביה חטא וזיגוד מינגד. השתא לבושי נשים צדקניות קאמרינן (סנהדרין שם) דפלטין משום דהוו להו כי גופייהו נשים גופייהו מיבעיא. ותו דקאמר מכין את כל הטף. וחלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב. ובהדיא אמרינן בפרק ארבע מיתות (ס"א ע"ב) כי יסיתך וגו' והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד ודייקינן התם הא לכל דבריהם זה וזה שוים. וש"מ דכי היכי דיחידים טפם פלט מרובין נמי טפם פלט. ותו דהא דוכתא דבעינן איתויי חומרין דעיר הנדחת טפי מיחידים לא קא מייתי אלא דממונם אבד. ואם איתא נשים וטף הוה עדיף ליה לאיתויי. ואי משום דכתיב החרם אותה ואת כל אשר בה, הא גבי בן סורר ומורה דלא ממעיט קרא קטן וכי איבעיא לן בגמרא (ס"ח ע"ב) קטן מנא לן דפטור אתמהינן היכי אשכחן דחייב רחמנא קטן דהכא ליבעי קרא למיפטריה.
